<h1>חדושי הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות ס' ע"א] ת"ר יונק תינוק והולך כו' עד ואמר רב ששת (פירוש) אפי' מצות [פרישה] אין בו. כתב הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל [מאכלות אסורות פ"ב ה"ג] שבשר מהלכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב [ויקרא י"א ב'] זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימא הם, דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן. ויש מביאין ראיה מהא דתני' במקצת נסחי בספרי [תו"כ שמיני פ"ד ה"ח] יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו', לאו הוא דליכא, הא עשה איכא. ואי משום הא, לא אריא, דהא התם נמי דאמרינן ליה להאי לישנא גבי חלב ודם, ואמר רב ששת אפילו מצות פירוש אין בו, ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפילו בלאו יהא חייבין עליו, ואפשר לדון עליו שהוא מותר, דאלו הוה אסור בשרו, חלבו ודמו נמי הוא אסור. דהא קיימא לן [בכורות ה' ע"ב] כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשרו אסור, דמו נמי, אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם, היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו, כדאמרינן התם במסכת כריתות [כ"א ע"ב] גבי דם שרצים שממעטינן ליה מכלל דם, דאמרינן דאם התרו בו משום שרץ לוקה, והיינו מדינא אבל לא משכחת לה, דוודאי אם איתא דלשתרי הרי הוא טעון שחיטה, ובתר מיתה נמי הרי הוא אסור בהנאה, דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה, ולא שני לן בין אינו יהודי לישראל. ומיהו לא נהירא האי סברא, דאם כן דבשרו מותר מן הדין, אמאי איצטריך מיעוטא לדמו וחלבו. ותו מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ, ומאי שנא מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן ליה מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמה טמאה, והא איכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן בשרה אסור, תאמר באדם שבשרו מותר. אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא, ואיסורו בלאו, דהא אתי מדינא מבהמה טמאה. והכי אשכחן בסיפרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו, אלא יכול יהא דם מהלכי שתים, והכי וודאי איתה. תדע דהא בהנהו נסחי נמי דגרסינן ליה ממעטי ליה להיתירא מאך את זה, והכא מוקמינן ליה לחלב, אלא וודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא, וחד מוקמינן ליה לחלב, וחד מוקמינן ליה לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור, היכי שרינן דמו, ומאי שנא מדם שרץ. יש לומר דלא דמי, דדם שרץ לא אימעיט אלא מכלל דם, מדכתיב [שם] וזה לכם הטמא, ובהדיא אימעיט נמי מהלכי שתים ממיעוטא דזה, דכתיב אך את זה לא תאכלו, ואי משום ההוא מיעוטא, הכי נמי דחייבי' עליו משום בשרו כדם שרץ, והיינו דהדר מיעטיה רחמנא הכא למישריה לגמרי, והא נמי סייעתא היא להאי סברא, דאי כי קושיין תרי מיעוטי בדם מהלכי שתים למה לי, אלא לאו כדפרישית, והאי דמוקמינן להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא, אלא דמדינא הוה אתי לאיסורא חלבו ודמו, ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו, כך פירש מורי החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נ"ר, וזהו הנכון.
<h2>דף כד:</h2>
[כתובות פ"ג ע"א] גמר' תאני ר' חייא האומר לאשתו. פירש"י ז"ל למימרא דאפילו באמירה בעלמא מהני. ומקשינן וכי כתב לה מאי הוי כלומר ואפילו כתב לה היכי מהני, והתניא האומר לחבירו דין ודברים כו' וכיון דהתם לא מהני, הוא הדין לכתיבה, דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה, דהא וודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתי' להאי פירושא, דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר, ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרישא איכא בין אמירה לכתיבה, והיינו עיקר תיבותיה, כל כי האי גוונא הוה להו וודאי לאפירושי לה בגמרא בהדיא. אבל מסתבר לפרושי דהא דר' חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשי' בתר הכי, דאי לאו דר' חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני קרי לקניה כתיבה, כדאמרינן [ב"ב קל"א ע"ב] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו', ואמרינן לעיל [מ"ט ע"ב] הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן, ואלו הוה מפרשי' לה הכי, תו לא קשיא ולא מידי, דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני, והיינו כל היכא דליכא ערער, אבל השתא דתני ר' חייא האומר לאשתו, שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתני' בקנין, אלא בלא קנין, וכל היכא דבלא קנין, וודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין, והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחבירו. והאי דנקט וכי כתב לה מאי הוי, לישנא דמתני' הוא דנקט, אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין, פשיטא דלא שני לן בהו, והיינו כתיבה היינו אמירה.
[כתובות פ"ג ע"א] והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה. לא יהא לי קאמר, וכל לשון חכמים כך הוא, כדאמרינן הרי את מקודשת לי, הרי את תהא מקודשת לי קאמר, ולאו לישנא דהודאה הוא, דאלו הוה הכי, אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני, דהא אודי לי' דלית לי' ביה מידי ואפילו דין ודברים, אלא לא יהא לי קאמר, ובהאי קאמרינן דלא אמר כלום. ומפרשי' טעמא דמילתא במסכת (ערכין) [כריתות (כ"ד ע"ב)] משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, מגופא של קרקע לא סליק נפשיה, כלומר משום דלאו לישנא מעליא הוא, דהא לא יהיב ליה ניהליה, ואפקורי נמי לא מפקר ליה, ולא סליק נפשיה אלא מדין ודברים, הלכך אכתי דידיה הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא, ולימא בהדיא דמגופא של קרקע סליק נפשי', וודאי מהני, כדאמרינן התם [כ"ד ע"א] בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו, אי איפשי בה, כל הקודם בה זכה בה, משום דאי איפשי בה לישנא מעליא הוא. ומיהו במסכת גיטין [מ"ג ע"ב] קא אמרינן גבי עבד דמהני ליה האי לישנא, דאמרינן מאי אונו, אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. מיהו שאני עבד, שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמו, אפילו בהאי לישנא נמי מהני ליה, דכיון דמסתלק מיניה כלל זכין בו שמים.
